1מי־יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת־עמי׃ 2מי־יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את־עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בגדים׃ 3וידרכו את־לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ כי מרעה אל־רעה ׀ יצאו ואתי לא־ידעו נאם־יהוה׃ ס 4איש מרעהו השמרו ועל־כל־אח אל־תבטחו כי כל־אח עקוב יעקב וכל־רע רכיל יהלך׃ 5ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו למדו לשונם דבר־שקר העוה נלאו׃ 6שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת־אותי נאם־יהוה׃ ס 7לכן כה אמר יהוה צבאות הנני צורפם ובחנתים כי־איך אעשה מפני בת־עמי׃ 8חץ [שוחט כ] (שחוט ק) לשונם מרמה דבר בפיו שלום את־רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו׃ 9העל־אלה לא־אפקד־בם נאם־יהוה אם בגוי אשר־כזה לא תתנקם נפשי׃ ס 10על־ההרים אשא בכי ונהי ועל־נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי־איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד־בהמה נדדו הלכו׃ 11ונתתי את־ירושלם לגלים מעון תנים ואת־ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב׃ ס 12מי־האיש החכם ויבן את־זאת ואשר דבר פי־יהוה אליו ויגדה על־מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר׃ ס 13ויאמר יהוה על־עזבם את־תורתי אשר נתתי לפניהם ולא־שמעו בקולי ולא־הלכו בה׃ 14וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם׃ ס 15לכן כה־אמר יהוה צבאות אלהי ישראל הנני מאכילם את־העם הזה לענה והשקיתים מי־ראש׃ 16והפצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם ושלחתי אחריהם את־החרב עד כלותי אותם׃ פ 17כה אמר יהוה צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל־החכמות שלחו ותבואנה׃ 18ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו־מים׃ 19כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו בשנו מאד כי־עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו׃ ס 20כי־שמענה נשים דבר־יהוה ותקח אזנכם דבר־פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה׃ 21כי־עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחבות׃ 22דבר כה נאם־יהוה ונפלה נבלת האדם כדמן על־פני השדה וכעמיר מאחרי הקצר ואין מאסף׃ ס 23כה ׀ אמר יהוה אל־יתהלל חכם בחכמתו ואל־יתהלל הגבור בגבורתו אל־יתהלל עשיר בעשרו׃ 24כי אם־בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני יהוה עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי־באלה חפצתי נאם־יהוה׃ ס 25הנה ימים באים נאם־יהוה ופקדתי על־כל־מול בערלה׃ 26על־מצרים ועל־יהודה ועל־אדום ועל־בני עמון ועל־מואב ועל כל־קצוצי פאה הישבים במדבר כי כל־הגוים ערלים וכל־בית ישראל ערלי־לב׃ ס |
    |