1ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני יהוה ויתנם יהוה ביד־פלשתים ארבעים שנה׃ פ

2ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה׃ 3וירא מלאך־יהוה אל־האשה ויאמר אליה הנה־נא את־עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן׃ 4ועתה השמרי נא ואל־תשתי יין ושכר ואל־תאכלי כל־טמא׃ 5כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא־יעלה על־ראשו כי־נזיר אלהים יהיה הנער מן־הבטן והוא יחל להושיע את־ישראל מיד פלשתים׃ 6ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד ולא שאלתיהו אי־מזה הוא ואת־שמו לא־הגיד לי׃ 7ויאמר לי הנך הרה וילדת בן ועתה אל־תשתי ׀ יין ושכר ואל־תאכלי כל־טמאה כי־נזיר אלהים יהיה הנער מן־הבטן עד־יום מותו׃ פ

8ויעתר מנוח אל־יהוה ויאמר בי אדוני איש האלהים אשר שלחת יבוא־נא עוד אלינו ויורנו מה־נעשה לנער היולד׃ 9וישמע האלהים בקול מנוח ויבא מלאך האלהים עוד אל־האשה והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה׃ 10ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה ותאמר אליו הנה נראה אלי האיש אשר־בא ביום אלי׃ 11ויקם וילך מנוח אחרי אשתו ויבא אל־האיש ויאמר לו האתה האיש אשר־דברת אל־האשה ויאמר אני׃ 12ויאמר מנוח עתה יבא דבריך מה־יהיה משפט־הנער ומעשהו׃ 13ויאמר מלאך יהוה אל־מנוח מכל אשר־אמרתי אל־האשה תשמר׃ 14מכל אשר־יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל־תשת וכל־טמאה אל־תאכל כל אשר־צויתיה תשמר׃

15ויאמר מנוח אל־מלאך יהוה נעצרה־נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים׃ 16ויאמר מלאך יהוה אל־מנוח אם־תעצרני לא־אכל בלחמך ואם־תעשה עלה ליהוה תעלנה כי לא־ידע מנוח כי־מלאך יהוה הוא׃ 17ויאמר מנוח אל־מלאך יהוה מי שמך כי־יבא [דבריך כ] (דברך ק) וכבדנוך׃ 18ויאמר לו מלאך יהוה למה זה תשאל לשמי והוא־פלאי׃ ס 19ויקח מנוח את־גדי העזים ואת־המנחה ויעל על־הצור ליהוה ומפלא לעשות ומנוח ואשתו ראים׃ 20ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך־יהוה בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על־פניהם ארצה׃

21ולא־יסף עוד מלאך יהוה להראה אל־מנוח ואל־אשתו אז ידע מנוח כי־מלאך יהוה הוא׃ 22ויאמר מנוח אל־אשתו מות נמות כי אלהים ראינו׃ 23ותאמר לו אשתו לו חפץ יהוה להמיתנו לא־לקח מידנו עלה ומנחה ולא הראנו את־כל־אלה וכעת לא השמיענו כזאת׃

24ותלד האשה בן ותקרא את־שמו שמשון ויגדל הנער ויברכהו יהוה׃ 25ותחל רוח יהוה לפעמו במחנה־דן בין צרעה ובין אשתאל׃ פ