1ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 2בן־אדם שים פניך אל־בני עמון והנבא עליהם׃ 3ואמרת לבני עמון שמעו דבר־אדני יהוה כה־אמר אדני יהוה יען אמרך האח אל־מקדשי כי־נחל ואל־אדמת ישראל כי נשמה ואל־בית יהודה כי הלכו בגולה׃ 4לכן הנני נתנך לבני־קדם למורשה וישבו טירותיהם בך ונתנו בך משכניהם המה יאכלו פריך והמה ישתו חלבך׃ 5ונתתי את־רבה לנוה גמלים ואת־בני עמון למרבץ־צאן וידעתם כי־אני יהוה׃ ס 6כי כה אמר אדני יהוה יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמח בכל־שאטך בנפש אל־אדמת ישראל׃ 7לכן הנני נטיתי את־ידי עליך ונתתיך־ [לבג כ] (לבז ק) לגוים והכרתיך מן־העמים והאבדתיך מן־הארצות אשמידך וידעת כי־אני יהוה׃ ס

8כה אמר אדני יהוה יען אמר מואב ושעיר הנה ככל־הגוים בית יהודה׃ 9לכן הנני פתח את־כתף מואב מהערים מעריו מקצהו צבי ארץ בית הישימת בעל מעון [וקריתמה כ] (וקריתימה׃ ק) 10לבני־קדם על־בני עמון ונתתיה למורשה למען לא־תזכר בני־עמון בגוים׃ 11ובמואב אעשה שפטים וידעו כי־אני יהוה׃ ס

12כה אמר אדני יהוה יען עשות אדום בנקם נקם לבית יהודה ויאשמו אשום ונקמו בהם׃ 13לכן כה אמר אדני יהוה ונטתי ידי על־אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה ונתתיה חרבה מתימן ודדנה בחרב יפלו׃ 14ונתתי את־נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את־נקמתי נאם אדני יהוה׃ פ

15כה אמר אדני יהוה יען עשות פלשתים בנקמה וינקמו נקם בשאט בנפש למשחית איבת עולם׃ 16לכן כה אמר אדני יהוה הנני נוטה ידי על־פלשתים והכרתי את־כרתים והאבדתי את־שארית חוף הים׃ 17ועשיתי בם נקמות גדלות בתוכחות חמה וידעו כי־אני יהוה בתתי את־נקמתי בם׃ ס